לפני עשרים שנה יכולתם לחפש עבודה במקומון, וכל מה שידעתם יכולתם לדעת מקסימום דרך מכרים. המעסיקים שחיכו לכם בצד השני יכלו לבחור להם אם אתם תיפלו בגורל או אולי מישהו אחר. בכל מקרה לא היתה לכם שליטה על הנעשה. המשאבים היחידים שהיו לכם היו הקשרים שלכם, והיכולת שלכם לכתוב קורות חיים בעמוד אחד ולהערים על הפקס. לא ידעתם איזה מקום אתם בתור ולכמה בדיוק מישרות כדאי לפנות. יכול להיות שאתם קוראים את זה ובשלב הזה הייתם בגן חובה. מאז גדלתם, אבל לא בהכרח למדתם איך לחפש עבודה. אתם לא אשמים. לא מלמדים את זה כמו שהיה מצופה, אולי אפשר למצוא משהו ביוטיוב.
והיום, עשרים שנה יותר מאוחר, אתם מתעקשים לחפש עבודה כאילו השנה 1999, דקה לפני תחילת מילניום חדש. אתם מתעקשים לחפש עבודה כמו משחק של פרה עיוורת. ככה היו מחפשים פעם. עוצמים עיניים ובודקים מה יצא. אם פעם הייתם נאלצים לחפש עבודה כשבידכם ידע מוגבל, אין היום גבול למה שאתם יכולים לעשות על מנת להיות משתתף שווה במשחק. הכלים שעומדים לרשותכם הם אדירים: רשתות חברתיות, סרטונים, אתרים שונים ומידע שמרחף לו ככה בחלל. למרות כל זה, רבים מכם מתעקשים לחפש כאילו השנה עדיין 1999. אולי זה משאיר טעם נוסטלגי.
יש לכם את כל הכלים לעשות הרבה פחות טעויות, ללמוד לפני, ולהיות מטורגטים. אתם יכולים להמנע מהרבה מהכאב שכרוך בחיפוש, שנובע מכך אתם צריכים לצמצם פערי מידע. אתם עדיין מהססים לדבר עם מי שאתם יכולים, להפעיל קשרים, לצרוך מידע. זה תחום אחד בחיים שלנו שעבר שינוי חד ומשמעותי והוא תלוי לגמרי בכם.
