פעם אמרו לנו להביא את כל כולנו לעבודה. זה לא היה קל כמו שכתבתי אז. העבודה לא ידעה מה לעשות עם החלקים שלנו שהיו בדרך כלל מוסתרים בבית. פתאום היא היתה צריכה להימתח ולאתגר את עצמה. היא ניסתה. לבלוע נטיות, העדפות, הרגלים וחיות אחרות. העבודה התאמצה, באמת שהיא ניסתה, אבל זה לא היה מאד טבעי לה.
ואז באה הקורונה הזו, כאילו היא לא עשתה לנו די. הקורונה החזירה אותנו הביתה, ועכשיו הבאנו את העבודה הביתה. זה לא שהעבודה לא עשתה גם קודם ביקורי בית, אבל הפעם היא באה לביקור ממש ארוך. כמו ביקורה של החותנת. עכשיו גילו המעסיקים שאפשר לקבל אותנו במלואינו, במקום הטבעי לנו הבית. ולא רע לנו שם כל כך. שמה אנחנו יכולים פשוט להיות, ולא צריך למתוח כלום.
כשתלך הקורונה, חזרה למקום ממנה היא באה, לא בטוח שנרגיש שאנחנו מוכנים לשוב להימתח בין הבית לעבודה, בין המשפחה לעיסוקים שלנו. נעדיף לעשות לה מקום בחדר האורחים,שתישאר כבר לישון ותחזור אחרי החגים.
לקבלת הפוסט הבא למייל:
כתובת דואר אלקטרוני
להירשם
Photo by Jeffrey Czum on Pexels.com