שנה וחצי לתוך "רילוקישיין", רק על עצמי לספר ידעתי ועל כמה אנשים שפגשתי בינתיים (יותר מחופן) ועל החוייה המיוחדת וזו שאין דרך טובה לתאר אותה אבל בכל זאת אנסה.
רילוקיישן זה תרופה עם מנגנון שחרור מושהה. כי בזמן אמת רילוקיישן זה הרבה דברים אבל את התנובות קוטפים בזמן מאוחר יותר. גם אם נכנסתם בצעד תימני ועם הרבה טקס בישבן, הרילוקיישן כבר יראה לכם מאיפה משתין הדג. קצת כמו לידה של תינוק שאלף קורסי הכנה ללידה יעשו עליכם סיבוב אבל שום דבר לא יכין אתכם כמו הדבר עצמו. עוד לא נולד הסימולוטור שילמד אתכם איך עושים את זה מבלי להיכוות.
הכאב הזה שאנחנו מסתירים מאחורי תמונות שמוציאות לכולם את העיניים הוא כאב גדילה, ככה זה שנכנסים לתוך מאיץ. כל תא בגוף יודע שעבר למימד אחר. לוקח זמן להבנות מחדש. והגרסה החדשה שנבנית היא גרסה משוכללת יותר. היא גרסה שלא יכולתם לייצר בתנאי מעבדה. המאיץ הזה יפתח לכם תיקים שנסגרו לפני שנים, שהעלו אבק בפינות. הוא ישאיר אתכם לשאול שאלות מהדהדות, המאיץ יתן לכם חוויות נפלאות חד פעמיות, רכבות הרים כמו שיש רק בדיסנילנד מינוס המוזיקה העליזה. אם אתם חושבים שאני מגזימה כנראה לא הסתכלתם מספיק קרוב.
כשתצאו מן הסערה, תצאו חזקים וגבוהים יותר, כל החויות שתאספו בקפסולה שלכם ילוו אתכם חיים שלמים ויגלו לכם סודות אם רק תהיו קשובים. עם החוטים שטוויתם מחדש ועם פרספקטיבה שיודעת לחיות בשני נופים שונים.