למה הצגת נתונים מלחיצה אותנו — ואיך יוצאים מזה?

מכירים את זה ש? זה לא טקסט של סטנדאפ בהרצה : אלו החיים עצמם בארגונים

זה מתחיל מאיזה אתגר קטן שפתאום מקבל בולטות מהסיבות הלא נכונות: משרה שפתוחה חודשים, כשל מערכתי שאתם מזוהים איתו, או תהליך שמתקדם לאט מדי ומעמיד אתכם בדיוק בנתיב של מישהו אחר להצלחה ואז מגיע הרגע שבו מבקשים מכם נתונים.

למה? כי התשובות שלכם כבר לא מחזיקות מים, והמחיר כבד-פוליטי, תדמיתי ואישי כבר גבוה מדי.

אתם פונים למערכת כדי לחלץ נתונים, ואז זה מתחיל:

• הנתונים לא מדויקים, שבורים, לא עושים היגיון ולא ניתנים להצגה

• הדוחות שאתם צריכים פשוט לא קיימים, או קיימים רק חלקית

• האנליסטים עמוסים, ואין להם זמן לשבת איתכם על מה שחשוב באמת

• אתם יודעים בדיוק מה הבעיה, אבל מתקשים להציג אותה באופן משכנע

• והלחץ… גדל. אתם בתוך מערבולת ואין לכם מושג איך מחלצים את הראש החוצה

איך אני יודעת את כל זה?כי הייתי שם. לא פעם ולא פעמיים.

מהיום הראשון שבו יועץ ארגוני לימד אותי על משפך הגיוס, ועד היום שבו הבנתי איך להפוך נתונים לכלי שאני שולטת בו — עברתי כברת דרך. וזה הרבה מעבר ל"להכיר חמישה מדדי גיוס פופולריים".זו היכולת לעבוד עם נתונים ביום־יום, להבין אותם, ולהשתמש בהם כדי לקבל החלטות אמיצות בזמן אמת.

אם אתם רוצים לעסוק בתחום הזה בביטחון

אתם חייבים לפתח מיומנות אמיתית של עבודה עם נתונים. אין דרך לעקוף את זה. רובכם חושבים שהבעיה היא המערכת. או הדוחות אבל האמת?

הבעיה האמיתית היא היכולת להוביל דיון מבוסס נתונים.כן, היה נחמד אם הכלים היו מושלמים, אבל זו רק חצי תמונה. את החצי השני אפשר ללמוד. אפילו די מהר.וזה לא משנה אם אתם רכזים, מנהלי גיוס, HRBPs, או ראשי צוותים. אם עצם המחשבה על “להציג נתונים” גורמת לכם לפיק ברכיים…תדעו שאתם לא לבד.ובוודאי לא צריכים להישאר שם.