בשבת התעוררתי קצת אחרי השעה שבע, את מה שקרה אני עדיין מנסה לעכל. מאז אני מנסה להתנהל בתוך עולם שונה, חשוף, כואב שמקיף את כולנו מכל עבר. אין לי מושג איך לעשות את זה. חיכיתי ליום שאחרי החגים, אבל היום הזה כבר לא יגיע. מצאתי את עצמי צמודה לחדשות, הזמן נמתח והכאב רק מצטבר. ושום שום דבר לא כרגיל.
הסיבה שאני כותבת את זה היא שאני בטוחה שזה לא רק אני, ולכל אחד הדרך שלו להתמודד עם המצב. למשל היום שלחתי בטעות פוסט ששכב אצלי כטיוטה משבוע שעבר .. הפוסט הזה נראה לי פתאם כל כך סר טעם. בכלל לא התכוונתי לכתוב דבר, כי כשהתותחים רועמים המוזות רוצות רק לישון. נמלאתי צער וייסורי מצפון על כך שמישהו עוד יחשוב שאני עסוקה בכל דבר אחר. ככה זה שהמציאות מתנפצת, פתאם הכל מקבל משקל שונה. אם הפוסט הזה מוצא אתכם אבלים, כועסים, מבולבלים או עצובים, דעו שאני כולי איתכם- גם אם אהיה רק הד חוזר לתחושותיכם.
