לאחרונה יצא לי לשמוע מכמה חברים ומכרים על תהליכי גיוס שהשאירו אותם צרובים. הם לא התאכזבו מהתוצאה של תהליך הגיוס אלא מתשומת הלב, מהמקצועיות ומהעדר תקשורת. זה נשמע מאד טריוויאלי
במציאות כל כך מורכבת, שאין בה רצף, שכולנו חווים חוויות מורכבות, מציפות. זה רק מדגיש את העובדה הנכונה תמיד שאפילו אם נדמה לנו שאנחנו יודעים מה עובר על זולתנו, סביר להניח שאנחנו לא באמת יודעים.
זה נכון גם עבור המועמדים שאולי נוסף על הכל מתמודדים עם לחץ כלכלי, עם תהליכים קטועים וחששות גדולים. זה נכון לגבי המעסיקים ששוב חווים טלטלה, שינוי כיוון, לחצים ואתגרים שאיש לא חושב שיבואו לפתחנו. כי מי יכול לדמיין את מה שקורה עכשיו?
אבל התקופה הזו היא הזדמנות מצויינת, לאמן את השריר האמפתי. להבין שגם אם אנחנו לא יכולים להיות באמת אחד בנעלי השני, אנחנו יכולים לכבד, להיות רגישים זה לזה. להניח תמיד את הכוונות הכי טובות ולאפשר לציפיות לנוח מעט. הלוואי שהשריר הזה יתחזק ונוכל להישען עליו גם בימים אחרים. זה בדיוק מה שרשם לנו הרופא.
בתמונה: ילדי ביה״ס היובל תלו את הציורים שלהם לאורך השביל, הם לא יודעים את מי יפגוש המסר שלהם, אבל אפשר לדעת שנפש חפצה אחת עברה לה ברחוב וקיבלה בדיוק את מה שהיא צריכה.
