בבוקר קראתי כתבה בדה מרקר על ההשפעה של של המגפה על שוק העבודה, המגפה הזו שטרם הסתיימה בעצם. בחלק של העולם שבו נהנים מחיסונים וחזרה מדורגת לשגרה, מדווח על עובדים שהמגפה שינתה אצלם את סדר העדיפויות: היא זיקקה עבור רבים מה הם היו רוצים לעשות, איך לחיות והיכן לגור ולעבוד. אלה שנהנים מביטחון תעסוקתי, מתקשים לחזור חזרה למטריצה שאפיינה את חייהם לפני, ואיזה דחף לממש את החיים. כאן ועכשיו, כי המגפה היא גם תזכורת כי החיים קצרים למדי. הכתבה מספרת על החלטות קריירה אמוציונליות-כפיצוי על שנה קשה.
נכון,הצורך החדשותי אוהב טרנדים ומגמות לרגע, שמחר איש לא יזכור יותר, אבל שלוש נשים שונות שפגשתי ככה בשכונה סיפרו לי שהקימו עסק חדש השנה במקביל לעיסוק המרכזי שלהן. הרבה מכרים ניצלו את השנה הזו לנדוד. אין אחד שלא לקח איזה משהו איתו, הלמידה הכי משמעותית השנה קרתה בוודאות מחוץ לבתי הספר. חוזרים לחיים.. אבל לא לאלה שהיו לנו קודם.