נקודת הג'י של הקריירה, חמקמקה, אולי קיימת לפרקים. שברירית כמו האושר. כולה רגעים. הרגע בו מתמזגים המקצוע, הפרנסה, הייעוד והאהבה לדבר. כולנו רודפים אחרי המקום החמקמק הזה שמהתל בנו. האיקיגאי שלנו. אבל רב הזמן יש לנו בעיקר מיקיאגי- שרוצה לעבור טיפולי המרה. לפעמים גודל הציפיות מאיים להכריע את העבודה שלנו. אין לה הרבה סיכוי לעמוד במה בכל מה שאנחנו חושבים שהיא צריכה לספק לנו. הרי העבודה שלנו היא משהו מתפתח וחי וגם אם היום היא יודעת לעשות עבורנו הכל, מחר נהיה זקוקים ממנה לדברים אחרים.
אז העצה שלי אליכם היא פשוטה- קחו את כל מה שאתם צריכים, אבל תעשו השלמות בחוץ. לפעמים זה יהיה רק בשוליים כי העבודה שלכם תעפיל לשיאים, אבל לפעמים זה יהיה ממש תחליף. בתקופות הביניים שהעבודה שלכם תיסוג ותקרוס אל עצמה יהיו לכם מערכות יחסים נוספות שיעזרו לכם להיזכר. אם אתם צריכים משמעות- תמצאו מישהו או משהו להשקיע בו, אם אתם צריכים כסף-תשלימו הכנסה, אם אתם צריכים להעיר איזו תשוקה: תדאגו לעשות את מה שמרחיב את ליבכם. אם היא לא מצמיחה אתכם: חפשו מסגרת שתאתגר אתכם. אם היא לא ממקצעת אתכם: מיצאו קהילות, מנטורים ומודלים לחיקוי. זה יעשה גם לכם וגם לעבודה שלכם רק טוב. אל תוותרו על השאיפה להגיע אבל דעו שאיקיאגי שכזה הוא נדיר ונשגב והרבה יותר רחב מאשר רק העיסוק שלכם. הוא שורש לקיומכם. את זה אי אפשר להפקיד בידי אף מעסיק.
