מפעם לפעם אני מדברת עם האנשים שמדמיינים את הדרך שבה נעבוד בעתיד, כלומר מחר בבוקר. אלה שחושבים מה אנחנו צריכים כדי להועיל זה לזה, להצליח ולהיות מרוצים. בשעה זו, הם עובדים בקדחתנות, לפצח איך אפשר להפוך את החוויה של לעבוד מרחוק ליותר טובה לאנושות, איך לשחזר את ההיבטים שאולי לא הכרחיים,אבל מאד חסרים. אפשר להסתדר בלי, אבל לא לתמיד.
השבוע ניחתה בי ההכרה שזו לא רק אופני התקשורת, החברותא, הפלטפורמה שהתפוגגו לנו ברעידת האדמה הטקטונית הזו, זה משהו הרבה יותר מקיף, ההכרה שאני לא מכירה אפליקציה שיודעת לשחזר את זה מספיק טוב, זה משהו כמו חוש שישי שפשוט התאדה. זה המון מידע שנצבר ביום יום, שלא מצליח לפעפע ובטח שלא דרך המסך, ששום צ'ט לא יודע לאסוף אותו, ושום וידאו לא יכול להרכיב אותו מחדש. שום תוכנת ניהול משימות או סלון וירטואלי מצליחים למסמר אותו. הוא בנוי על דורות על דורות של תקשורת, שעד שאנחנו לא נזקקים לו אנחנו יכולים להעמיד פנים שאפשר בלעדיו. כן אפשר לעבוד ככה, אפשר להצליח, אפשר אפילו להנות. אבל יקח עוד עידן שלם להצמיח מחדש את היכולות האלה מחדש בתנאים אחרים.
לקבל את הפוסט הבא למייל:
כתובת דואר אלקטרוני
להירשם
Photo by Denise Rodrigues dos Leal on Pexels.com