עמק הסיליקון, לפעמים יש לי הרגשה שהמקצוע שלי רודף אחרי פה. בכל פינה, בית קפה שומעים את כולם מתעסקים ללא הרף בעבודה, יושבים מאחורי לפטופים, ומדברים על ראיונות. נראה שהעבודה היא כאן החיים עצמם. בכל בית קפה, כולם מראיינים, מתראיינים ונמצאים במסע אין סופי למצוא את הדבר הבא. כמו קרוסלה מקסימה שבה כל הזמן עולים ויורדים.
כולם מתחלפים כל הזמן, כולם היו קודם פה ואחר כך רוצים להיות שם. כולם לוקחים לכולם (חוץ ממי שיכול לקחת יותר). עד כדי כך שלא תמיד ברור מי בעצם עסוק בלעבוד. במקום שבו התפקיד שלך הולך לפנייך, אוזנייך פקוחות וליבך פתוח תמיד. יש כאן הרבה מקום לתחביבים אבל התחביב הכי פופולרי הוא עבודה, ללא צל של ספק.
הקרוסלה לא עוצרת אף פעם, וההזדמנויות לא נגמרות לעולם. אפילו מי שרוצה להישאר לא יכול שלא להיות מעורב, כי כולם את כולם כל הזמן, כל יום, כל שעה.
וכמו בכל עיירה קטנה, כולם מכירים את כולם. כולם עבדו עם כולם כאן או שם. תנאים מצויינים לכל הדעות לרכילות עבודה עסיסית ואגדות אורבניות שמסתובבות פה חופשי, ומתבלות את השקט המדומה. אתה שואל את עצמך לאן נעלם העולם בו חיו הורייך ומה לעזעזאל הם עשו בזמן שבילו באותו מקום עבודה אחד כל כך הרבה שנים. כבר לא ישאלו אותך למה אתה רוצה לעזוב, או למה לא נשארת .אבל פעם בכמה זמן יש איזה קול קטן שאומר, תעצרו את העולם..אני רוצה לרדת…ופורש לנסות תחביבים אחרים.