לו הגיוס היה עסק האם הוא היה רווחי? איך היה מתנהל?
האם הוא מייצר את התוצר לו ציפינו? האם הוא היה מביא לצמיחה ועלייה בערך החברה?
האם הוא יעיל ויודע לנצל משאביו? האם הלקוחות שלו מרוצים וישתמשו בו שוב?
האם ההשקעה בו מחזירה עצמה? ואיך יודעים זאת בעצם?
כעסק הגיוס הוא אופרציה מסובכת- יש לו שלושה סוגי לקוחות לרצות: מועמדים, מנהלים מגייסים ופרטנרים בגיוס. לכאורה לכולם יש את אותם אינטרסים, אבל רק לכאורה.
הגיוס הוא עסק מאד בזבזני: מלכתחילה הוא מניח משאבים מבוזבזים. הוא גם מניח לקוחות שתשיבו ריקם כנתון. איזה עסק יכול להתנהל כך?
הגיוס הוא עסק מאד דינמי: עוד לא קם המודל שיודע לנבא באופן מדויק את הגידול הצפוי, העיתוי והמשאבים הנדרשים לו. הוא תמיד קצר מדי או יותר מדי..הוא תמיד באיחור או מקדים את זמנו. אף פעם לא בזמן.
המוצר בגיוס – הוא מוצר עם דעה. הוא משנה את דעתו ויש לו רגשות ורגישויות. מה שהופך את העיסוק בו למעניין אך פחות צפוי. המוצר הוא מוצר לא אחיד ולא במקרה.
הגיוס הוא עסק שחי ברווח בין ביזור לריכוז, בין הכללה להפרטה. בין גלובלי ללוקאלי. הוא עסק חי, נושם. הבעיות שתפתרו היום הם רק מבוא לבעיות שתפתרו בו מחר. אף יום אינו דומה למישנהו ממש כמו שאף אדם אינו זהה לחברו.
לנהל גיוס זה כמו לכוון טיל עם מטרה ניידת, זה עסק מורכב עם פוטנציאל שיפור אינסופי. העבודה אינה נגמרת אף פעם, והעסק אינו מאוזן לעולם. אין פלא שאני לא משתעממת בכלל.
Photo by rawpixel.com on Pexels.com