מי מאיתנו אינו סובל במידה מסויימת מדחיינות? כולנו מסתובבים עם רשימת מטלות צמודה שמציקה לנו באופן יומיומי. כולנו מנסים להספיק יותר, ומנהלים עם עצמינו מו"מ על מתי. אנחנו מפרשים את הדחיינות ככח רצון חלש. שריר עצל שאינו מתפקד כפי שאנחנו מצפים.
אנחנו דוחים משימות בעבודה, דוחים סידורים, דוחים לעיתים טיפול בבעיות רפואיות כמו ביקור אצל רופא ודוחים משימות שערכם המיידי אינו ניכר.
נסים טאלב כותב ב"אנטי שביר" כי דחיינות היא בעצם מנגנון הגנה. זה נשמע כמו תירוץ אולטימטיבי. האם הדחיינות היא מסננת טבעית שעוזרת לנו לתעדף באופן אינטליגנטי?
התמהמהות היא מסר מכח הרצון הטבעי שלנו באמצעות מוטיבציה נמוכה. הרומאים טבעו את המושג Festina Lente- Make Haste Slowly, כלומר עשה בחוסר מעשה. מידת מסויימת של דחיינות מגינה עלינו, חלק מן הבעיות שלנו יפתרו לבד אם נמתין מעט. לעיתים הזמן הוא קוסם, מאפשר לנו להגיע למטלות שלנו בשלים יותר, חלק מן הבעיות נפתרות מעצמן ואנחנו מנצלים את הקצב הטבעי כדי להימנע מחיפזון מיותר. לעיתים אנחנו מגיעים לעשות אותן חכמים יותר, מנוסים יותר ומנצלים את הזמן באופן מושלם. למעשה מלחמה בח הרצון שלנו היא לא באמת אסטרטגיה חכמה. כח הרצון שלנו מנסה לומר לנו משהו.
