Employability is the new black

פעם היינו מצפים שהעבודה תספק לנו ביטחון תעסקותי לכל החיים, זה כבר מזמן לא קורה. לא מצד המעסיק ולא מצד העובדים. אם הבטחון התעסוקתי של פעם נעלם, איזה בטחון תעסוקתי העובדים רוצים? הם רוצים להיות מסוגלים למצוא עבודה מקדמת בעתיד, כזו שתמשיך ותעשיר ותפתח את הערך שלהם בשוק העבודה. איש לא מבטיח להם תעסוקת נצח אצל המעסיק הנוכחי. אזי אם לא מציעים להם עבודה לכל החיים, יוכלו למצוא להם גם בעתיד עבודה טובה. הם רוצים שהנסיון שלהם יהפוך אותם לעוד יותר מבוקשים בשוק. זהו הערך אותו יכול המעסיק להציע לעובד, זהו ערך שמתרגם גם לערך כלכלי. היכולת של המעסיק לקדם את מי שעובד עבורו, יכול להיתפס ככפוי טובה.. המעסיק משקיע בעובדים, והם ממשיכים כדי לממש את הערך הזה במקום אחר, אולם לולא ההשקעה הזו, יתקשה המעסיק להתחרות על מועמדים טובים:

המשמעות היא שאי אפשר לחכות רק שמועמדים יבואו בשלים לעבוד- הצעת הערך של הארגון היא פיתוחם של העובדים והקניית יכולות וכישורים. אפשר לחכות עד בוש לקבל אותם כבר מנוסים ומוכשרים לתפקיד. הציפיה הזו של ארגונים לגייס עובדים מנוסים, מוכשרים מבלי להציע ערך ברור להתפתחותם, היא חוסר הבנה של שוק העבודה היום.בשוק העבודה של היום אפילו תנאים ושכר אינם מבטיחים לכם להצליח להביא עובדים, אלא היכולת שלכם להפוך את העובדים שלכם להיות יותר אטרקטיבים לשוק מחר.

"Employability is the new job security" – כותב סטיב קדיגן בספרו WORKQUAKE, ואני מוסיפה זהו הבטחון התעסוקתי של המעסיקים ולא רק של העובדים. ותודה לרונית על ההמלצה לספר.