בספרו ״מהפכת הקשב״ מיכה גודמן כותב בצורה מאד נגישה על המהפכה הדיגיטלית, התמורות והמחירים שהיא מביאה איתה. אחד המתחים בהן הוא עוסק הוא המתח בין להיות מחובר ומעודכן לבין תחושת הניכור שהקשר הדיגיטלי מותיר בנו כאשר אנו בוחרים להסתפק במסכים. השימוש בזום נח, זמין וקליל כמו תחליף סוכרֿ, אבל הוא מתקשה לייצר את החוויה הזו שיש לנו כאשר אנחנו נפגשים. ״הטכנולוגיה הדיגיטלית מונעת מאדם להתמודד עם כלל המרכיבים באישיותו ומציבה מחיצות מגבירות את תחושת הניכור״ הוא כותב.
בשלהי המגפה, עסקנו בשאלה, האם להביא מועמד למשרד יעזור להגביר את תחושת החיבור לארגון. קשה לחוות את הארגון דרך המסך, והיכולת ליצור קשר אנושי נפגמת. העינן הוא שאף כאשר הגיעו מועמדים למשרד, הם לא הצליחו לשחזר את מה שזכרנו כסביבת העבודה של פעם. מה שנהגנו לעשות בבית שנהגנו לעשות בעבודה השתחלף- בעבודה אנחנו נפגשים ובבית אנחנו עובדים, ומה זה בכלל אומר על המועמדים?
העובדה שראיונות נשארו לכודים בזום, מאפשר לנו ליצור כלים חדשים בתהליך הגיוס. אולי הגיע הזמן ליצור זמן נטול מסכים שבו מועמדים יוכלו לחוות אחרת את הארגון- זה לא חייב להיות ראיון עבודה. אנחנו לא חייבים להיצמד לפרוטוקול. את הזמן שחסכנו למועמדים ולמראיינים אפשר להמיר בחוויות חדשות, בכלים שלא ניסינו עדיין ובהזדמנויות להכיר קצת אחרת. הגיוס יכול להמציא את עצמו מחדש ביותר מדרך אחת.
פה נרשמים לבלוג:
כתובת דואר אלקטרוני
להירשם