בקהילת הגיוס סוערות הרוחות מדי פעם מהדימוי הירוד וה"מחמאות" לו זוכים העוסקים במלאכה ושוב בשבוע האחרון אחרי כתבת תדמית שעסקה בכמה ממנהלי הגיוס המרשימים שיש לנו בארץ, דימוי ששמור רק לצוררים הגדולים ביותר, רתחה קוצפת תמימת דעים.איך לא רואים את החשיבות הרבה של העבודה שלנו? כזה קונצנזוס לא נראה מזמן במדינתינו המשוסעת. אולי לא צריך להתרגש מהטוקבקיסטים שרואים בהשתלחות ספורט לאומי אבל זו הזדמנות גם בשבילנו לעשות חשבון: איפה טעינו?
באמת שיש לי הערכה אינסופית לקולגות שלי, שבונים ארגונים, מתעסקים בהיבט הכי חשוב של בניית העסק, שמוסיפים ערך ואוהבים אדם אבל איך שהוא כל זה הולך לאיבוד לעיתים. תהליכי גיוס נחשבים למקור גדול של אכזבה ותסכול. כולנו, כולל כולנו, חווינו זו על בשרינו ונושאים איתנו צלקות של איך נהגו בנו, בשעתנו הרגישה ביותר כשאנחנו תלויים באחרים לפרנסה, שלא לדבר על המכות לערך העצמי שלנו. יותר מכך, שינויים שעוברים על שוק העבודה ועל העולם בכלל הביאו לכך שכוחם של המועמדים אינו עוד מישני. כמו כל צרכן יכול היום מועמד להפוך לבעיה עבור ארגונים בפוסט יחיד ברשת. המועמדים הם לקוחות של הארגון, אפילו אם לא פנו לארגון שלכם כלל.
אחד המפתחות החשובים הוא לא להתמקד רק במי שאחנו בוחרים להתקדם איתו בתהליך, אלא להעניק אותו יחס מצוין גם למי שאנו בוחרים לא לגייס. למרבה הפלא, מועמדים יכולים להשלים עם זה שבחרתם להתקדם בתהליך עם מישהו אחר, אבל קשה להם להשלים עם יחס מר ונמהר. בעיני זו השקעה בנושא הזה, אינה עוד מותרות. לא קל להתמודד עם תחום שמשיב ריקם את רב הפונים, אבל הניסיון מלמד שזה אפשרי ואף משתלם. אחרי שנטפל בזה נוכל להתפנות להזכיר לעולם, איך אנחנו משנים לטובה חיים של מועמד אחר מועמד.
