top of page

רקמה אחת

עד לא מזמן המגזר הפרטי הצליח לבדל את עצמו מן המגזרים האחרים. הוא הצליח ליצור לעצמו נורמות אחרות, לטוב ולרע. הרבה מהאתגרים החברתיים לא חלחלו אליו והוא היה סוג של שמורת טבע בנוף. מכן נגזרו גם לעיתים פערים קשים, אבל לרגע אחד יכולת לדמיין שאתה עובד באיזה מדינה אחרת. אני זוכרת את עצמי מעבירה סדנת ראיון ומדברת על הוגנות ושוויון מול החוק בעוד בשיח הציבורי המושגים האלה נרמסו ברגל גסה כאילו כלום. זה לא היה פער רצוי אבל איכשהו חיינו איתו. זה היה מה שהושג.


בשנה האחרונה הלך נפרצו כל הסכרים: אקטיביזם פוליטי, מתחים ביטחוניים, הקצנה וטראומות לאומיות שלא ידענו כמותן מאז שקמה לה מדינת ישראל. הפאסון שהחזיק המגזר הפרטי כבר לא מחזיק, ואת המגזר הציבורי עזבו אנשים שלא יכלו יותר להכיל תרבות ארגונית שאינה הולמת את ערכיהם, כמו שקורה לעיתים גם במגזר הפרטי. רק בשבוע האחרון פגשתי כמה אנשים מן המערכת הפוליטית, גופי ביטחון ואפילו בחברות במגזר הפרטי. כולם מנסים למצוא אי של שפיות במציאות קשה שקשה להכיל. כולם מסרבים להאמין לשחיקה ולמחיר של הסיאוב שתפס אותם במקום אישי. האתגרים איתם מתמודדת החברה הישראלית לא מותירים מקום לספק, אנחנו רקמה אחת.האישי הוא פוליטי. זה נוגע בסוף לכולנו.




פוסטים אחרונים

הצג הכול

Comments


bottom of page