בעולם המודרני: הפוטנציאל שלנו אינסופי. כולנו שווים וכולנו יכולים לקבל את מה שאנחנו רוצים אם נעבוד קשה יותר. אנחנו גם זוכים לתזכורת יומיומית על הדשא של השכן שמציץ מכל כיוון. הפער בין מה שאנחנו מבקשים לעצמנו לבין המציאות הולך ונפער. אנחנו בטוחים שמעבר לסיבוב מחכה לנו עתיד נהדר. מילדות מבטיחים לנו שהשמיים הם הגבול, קום תהיה כל מה שבא לך כי בשבילנו אתה מלך העולם. הרעיון הזה מקבל חיזוקים מתעשייה שלמה שתפקידה לארוז את מקומות העבודה שלנו באריזה יפה ומנצנצת. ואי ואי ואי…
הצלחה מהירה היא תנאי מינימלי, סתם עבודה כבר לא תספיק. כל זה מהווה מתכון מיידי להתפכחות בלתי נמנעת. הרי לא כולנו נוכל לזכות להצליח בצורה יוצאת דופן, ובטח לא מהר. אנחנו לא באמת יכולים לעשות *כל* מה שאנחנו חולמים. אנחנו מרגישים שיש פער בלתי נסבל בין מה שהבטיחו לנו לבין ההעתק החיור אותו אנו מקבלים. אז נותרת לנו הברירה להשלים עם עבודה סבירה, קצת צולעת, לפעמים פוטוגנית או לחיות באכזבה תמידית מהעולם, ולדרוש החזר ממי שמכר לנו עבודה רגילה באריזת פרימיום.
לקבלת הפוסט הבא במייל:
כתובת דואר אלקטרוני
Subscribe
Comments