היא לא יודעת מה היא הייתה רוצה לעשות, פעם אחרונה שהיא נהנתה מעשייה היתה לפני כמה עשורים. מאז היא עובדת אצל המשכנתא, אצל מה שצריך ומה שכדאי. הפתיל ההוא שנקבר תחת הכל כבר כמעט ונעלם. היא אמרה לי שכבר מאוחר, ואין מה לעשות בענין. היא השלימה עם קיום פרקטי. היא עונה לפני שהיא שואלת. היא מנסה כל פעם מחדש ולא מבינה למה נגמר לה.
היא סידרה במגרה אחת את הסדר הטוב וקול ההגיון. במגרה השנייה היא הכניסה את מה שכיף, מה שמשמח, מה שלא מוביל לשום מקום וזרקה את המפתח. זהו. ככה כבר המון זמן. כדי להוציא משהו מהמגירה השנייה צריכים היו להתקיים תנאים מחמירים. בשביל המגרה השנייה צריך להתעשר, או להיות בחופש או להיות מאד מאד מסורים לענין. פחות מזה לא יעבוד. חוץ מזה: לפתוח את המגירה יעשה בלגן לא נורמלי. אז לא… לעיתים רחוקות המגרה הזו נפרצת, נמאס לה שאנחנו דוחפים אליה הכל והיא דורשת את שלה. במגרה השנייה יש את: "זה יקר", ו"זה יקח לי שנים", וגם "אני לא אהיה טובה בזה". יהיו שם "אני לא מוכנה לעשות את זה על רגל אחת" וגם את "אחרי שהילדים יגדלו".
היא לא יודעת מה היא רוצה לעשות.. וזה לא ישתנה היום- זה לא שהיא לא יודעת. התשובה שלה נפסלה לשידור. אז אמרנו שנתחיל לשאול את השאלות ולענות. השאלות האלה שמקבלות תשובה אוטומטית הן הכי חשודות. נתנו להן להתאורר קצת באויר. לפעמים צריך רק לשאול שוב את כל מה שנחתם מזמן.
יומן מסע
אביב גפן ואריק איינשטיין אינספור שבילים ויציאה רושם בתוך יומן מסע להתערבב ולא להיבלע רושם בתוך יומן מסע
והיה אם מישהו בא אל תסתובב כי זה תמיד יכול להיות זה שידליק לך את הלב יפרוק את הכאב בשלווה
מגע הרוך גובר על המכה רושם בתוך יומן מסע כולנו עשויים אבק של אהבה רושם בתוך יומן מסע
מביטים למעלה ונושאים תפילות כשבינתיים שוכחים שהמשמעות לחיות היא לשאול את השאלות ולענות.
