הכל בסגר

הכל כביכול ממשיך כרגיל, אנחנו בסדר-מצליחים לעבוד מרחוק ומקרוב. מחכים שעונת הקורונה תחלוף יום אחד fבמטה קסם, אבל לא רואים את הסוף, השחיקה מתחילה להרים את ראשה העקשן, כי מעבר לכך שהתפוקות פורחות חסר לנו המקום שבו אנחנו מחליפים שמן במנוע

1. הימים כולם נראים כרצף ארוך – הכל מהול יחד לעיסה אחת דביקה ובלתי ניתנת להפרדה. ימי חול וימי חג, שעות עבודה ושעות בית, סביבת עבודה וסביבה פרטית.

2. אין איך להתאוורר כמעט: לכל אחד מאיתנו יש את הדרך שלו/ שלה להתחדש ולחדש כוחות, אבל הרבה מהאמצעים האלה אינם זמינים לנו היום: תרבות, נסיעות, חברה ומשפחה כולם מוגבלים

3. מממעטים לקחת חופש: כי מה נעשה ביום חופש? נהיה בבית?!

4. הבית תובע מאיתנו יותר בימים אלה: בני הבית כולם על צרכיהם השונים, תחזוקת הבית,

5. אנחנו לא יוצאים למקום אחר, ולא שבים למקום שלנו עם מטען חדש, אנחנו חשים שלא קורה לנו הרבה בימים אלה.. הניסוי הזה כנראה יצליח, כולנו נזכה לתשתיות יותר מפוארות, לשוק יותר משוכלל, את מחיר השחיקה בכל זאת נשלם . ועד אז לחפשאת המטען הכי קרוב , להטען במה שיש.

לקבל את הפוסט הבא במייל:

כתובת דואר אלקטרוני

להירשם

Photo by Markus Winkler on Pexels.com