אפילו שבזמן אמת החופש הגדול היה ארוך כמו מסטיק עלמה, בזכרונות שלי הוא היה מתוק מתוק כמו אבטיח קר, כפכפים, שסק וחום יוליאוגוסט שלא הפריע לנו כמעט בכלל. ליוה אותו שיעמום מבורך, שיעמום שאף אחד לא ניסה להפיג יותר מדי. הכי הרבה היה תוכניות טלויזיה (לרב אותן תוכניות כל שנה), או פתק מאמא עם איזו מטלה רנדומלית. אף אחד לא ניסה לשעשע אותנו או להעסיק אותנו יותר מדי. את אף אחד זה לא הבהיל יותר מדי להשאיר אותנו חסרי מעש לאורך זמן. והיתה נו זכות אנוש בסיסית להתבטל.
זה קצת עצוב, כי אנחנו לא מרשים היום כמעט לאף אחד להתבטל. ביטלנו את האפשרות הזו. ביטלנו אותה בין עבודות, ביטלנו אותה עבור ילדים רכים שמתוזזים בין חוג שחייה ליוגה לקטנטנים. עשינו לשיעמום אנטי מחיקון כאילו הוא השטן עצמו. אבל שיעמום מבורך: כזה שלא נגמר עוד שעה, כזה שנמתח ומרגיש כמו חול של ים שעובר דרך האצבעות הוא השעמום שמאפשר לנו לחלום, להגות בהקיץ, לכבות את המתג לכמה שעות ולא להיות מחוברים.
אז אולי יש כזה, חופש גדול למבוגרים. זה חופש גדול ללא תביעות, לא תנאים מוקדמים. הוא חופש גדול מעבודה ומלימודים, חופש לעשות מה שאנחנו אוהבים בלי לספק הסברים מפורטים. להתבטל ככה ברוחב לב מדי פעם, להסיר מכשירי איכון, נוטיפקציות ואת הווטסאפ המנג'ס. כמו מצב טיסה אבל על הכי על הקרקע. יאללה אז סככה ג' שוקו ולחמניה ולהתראות בספטמבר?
